״בקצה השמים ובסוף המדבר יש מקום רחוק מלא פרחי בר״ אהוד מנור
שלוש שנים מחיי גרתי במדבר, במקום שכוח אל, פסטורלי ויפהפה. רחוק כל כך שרק בשביל לקנות סוכר חום, צריך לנסוע ארבעים דקות אל העיר הגדולה. גרנו במחנה רמון. זה בזכות אשתי ששרתה שם בקבע ונתנה לי את ההזדמנות להחשף לנפלאות המדבר והחיים במקום קטן.
מהמקום הזה נולדו לא מעט דברים טובים. ביניהם הפרויקט המיוחד שאתאר כאן. מדובר במועדון משפחות. כאלה שמעתיקות את חייהן לשנתיים שלוש, לסוף העולם ימינה. אל חבל ארץ קסום ולא נודע, בו אני אישית התאהבתי.
אותן משפחות זקוקות למעטפת, קהילתית ,תרבותית ,חינוכית ותעסוקתית.
אותן משפחות עושות לא מעט וויתורים, מאמצים והקרבה.
יום אחד פנה אלי יושב ראש ועד הישוב – למי שלא גר בשיכוני חיל האוויר, יש שם ממש סוג של ישוב אזרחי -ושאל אותי אם אני יכול לעצב את מועדון המשפחות. פגשתי אולם די משמים שנראה כמו תפאורה לסרט משנות ה 80, עם בעיה אקוסטית אקוטית. בתור תושב הישוב שמחתי מאוד על ההצעה.
300 מטר של אתגר אסתטי, אקוסטי ותקציבי, אני על זה.
היה לי ברור שהעיצוב של האולם צריך לספר את סיפורו של המקום, סיפורם של משרתי הקבע, סיפורן של המשפחות , סיפורו של המדבר.
אילוץ תקציבי הוליד את הרעיון לחסוך בשטח התקרה האקוסטית וליצור אריחים אקוסטים דמויי עננים שירחפו באולם. המהלך הזה שיפר באופן מדהים את האקוסטיקה מכיוון שאותם אריחים סופגים את גלי הקול בהיקף של 360 מעלות. כמו כן הם נתנו אשליה של תקרה גבוהה יותר ממה שהיא בפועל. עוד יתרון הוא שאותם אריחים אקוסטים שימשו כפלטפורמה להתקנת גופי התאורה. תקרת הבטון נצבעה בכחול עמוק על מנת לתת רקע קונטרסטי ולהדגיש את הריחוף.
את הקירות בחרתי לצבוע בצבעים מדבריים המשדרים צחיחות מדברית ומעניקים שקט ורוגע לחלל בשילוב רצפת פרקט בהירה. התאורה על הקירות, העמודים והאריחים האקוסטיים יוצרת דרמה בחלל, ומזכירה את שבירת קרני האור בשעות הבוקר או שעת השקיעה במצוקים ובביתרונות המדבר.
בעיקר יצרנו סביבה ראויה עוטפת ונעימה לקיום אירועים קהילתיים עבור אותן משפחות שמגיעות לסוף העולם ימינה.
